מקום שמח - כאן

מקום שמח / כאן 11. 
דעתי הצנועה על הסדרה המדוברת, כולל ספוילרים

מקום שמח היא הרבה דברים אבל שמח הוא לא. 
אין דבר כזה מקום שמח על פי מקום שמח

הסדרה כל הזמן עוסקת בבחירות של הגיבורים שלה ובסוף כל הבחירות רעות ואומללות בדרכן. 

אוסי, חברה של ורד בחרה ביותם המסוקס וחיה את החיים הטובים החופשיים כביכול, הוא אשכרה מביא לה ביד במסעדה והם נראים מאוהבים ומאושרים, אך מה חבל שבסוף היא חיה בדירה עלובה ומזוהמת עם בן זוג חלול ולא נאמן. 

יותם הוא ההייטקיסט שהפך להיות קאוצ׳ר חלול, יש שיגידו שרלטן. זה מביא לו כסף ותהילה מדומיינת.
הבעיה שבתוך תוכו מבין שהוא חרטטן,  ערוותו נחשפת (על ידי נעמי) ואין בו באמת עומק כמו שהיה רוצה שיחשבו עליו.

הוא קליפה ריקה והוא מבין זאת.

ורד נעה בין הבחירה לשמור על הבית, על המסגרת, על הזוגיות לבין היכולת לפרוץ החוצה, לממש תשוקות, ״לבגוד״, והיא אכן ״בוגדת״ רגשית בסדרה וגם טיפה מעבר אבל לא עושה את הצעד המלא. לורד פשוט אין פתרון טוב  ובבית ממתין לה בעל שאינו מספק אותה (רגשית ומינית) אבל הוא שם לדאוג לדברים הקטנים כביכול אבל כל כך חשובים: פרנסה, אוכל, ענייני הבית. 

בסופו של דבר היא נשארת לא פה ולא פה . 
היא מיוסרת ופתרון אין. 

בן  רצה בכלל לטייל בהודו ולחיות חיים חופשיים, בפועל הוא  חי חיי משפחה בורגנית אפורים. הוא עובד כמו משוגע ,אין לו תשוקה, אין לו סקס. הוא חי את החיים הבורגניים האפורים ביותר שאפשר לחשוב עליהם. 

נעמי בחרה אחרת מ-ורד. היא מספרת על כך שזיינה חופשי מחוץ לנישואין.
נראה שגם עם הפתרון הזה המצב לא מזהיר. היא דמות אומללה, והיה אפשר לפתור את זה על פי גילה ומצבה הרפואי אך אין שום דבר שרומז שלפני היה לה טוב, ולהיפך. 

במהלך התוכנית היא לקראת סוף חיה והיא נקרעת בבחירה שבין לעשות את הניתוח שאמור להציל את חייה, במחיר של להיות ״נכה במדינת ישראל״ לבין לתת לסכרת לעשות את שלה ולמות.
אם תבחר בניתוח היא תרצה את ורד ואת משפחתה, הדואגת לה, וכנראה שלא תמות, אבל לא בטוח שחייה טובים מהמוות עצמו. 

במקום שמח אין דמות שבוחרת טוב באמת, אולי כי אין דבר כזה בחירה טובה, אולי כי החיים הם ריצוי מתמיד של הסביבה, של החברה שאנחנו חיים בה, של כניעה לתכתיבים ולפחדים ולמעשה נגזר עלינו לחיות חיים אפורים, משעממים וסתמיים?


ואולי בעצם, מקום שמח, כלומר מקום מדכא, הוא לא המשפחה עצמה ודומיה, אלא ישראל כולה.  
היא תיאור של המקום שבו אנחנו חיים.
אפרורי, עצוב, מתקיים בצל הטראומה של השואה (והמלחמה), המקום שבו כולנו כלואים בצל האיום הבטחוני המתמיד, כלואים ללא פתרון נראה לעין, המקום הזה שבצל כל העצב והאפור מייצר המון רגעי הומור נהדרים (מה יותר ישראלי מלצחוק ברגעי כאב ומשבר?). 
כמו בפרק הסיום, אנחנו ממשיכים לחיות את החיים, ממשיכים לאהוב את המקום, לומדים לחיות איתו ובתוכו. 
לורד אין מוצא רק את המשפחה, ולנו? לנו אין באמת מקום אחר. לא משנה כמה בינוניים חיינו, בסוף המקום הזה הוא הבית שלנו, אנחנו אולי מפלרטטים עם עזיבתו (הגירה) אבל לומדים לחיות בתוכו, כי המסגרת עדיין בטוחה וחמימה מהניתוק.